על שלוש מדיטציות 

כמו כל דבר בצבא וביקום, גם עולם הדת מתחלק לשלושה חלקים. ראשיתה של האנושות, בכל מקום וחברה, בדת אלילית פגאנית. הדת הפגאנית ציירה לעצמה עולם המונהג ע"י כחות שונים, כחות חזקים מאוד, אך אנושיים באופיים. כל תופעה טבעית – ברקים, רעידות אדמה, ליקוי חמה, צוירו מיד כמעשה של ישות טבעית אדירה, שהחליטה מסיבותיה ה'אנושיות' - לרעום, לרעוד ולהחביא את השמש. גם את התופעות הפחות חריגות ניסו הפגאנים להסביר בדרכם, מזריחת השמש ועד בריאת העולם, כולם יובנו ע"י האדם. בד בבד עם הפגאניות התפתחה המיסטיקה והמאגיה, ובהמשך אעמוד על ההבדלים בין המאגיה לבין התפילה והבקשה (ובצורתה הקיצונית - הקבלה המעשית).

במקביל להתפתחות התרבותית והטכנולוגית, עזבו חלקים נרחבים באנושות את הפגאניות. במערב העולם נולד המונותאיזם ביהדות, משם עבר לנצרות, לאימפריה הרומית, לאסלם ולאיזורי כיבושו, וכך הלאה לכל אירופה, אמריקה חלקים מאפריקה ואסיה המערבית.

במזרח התפתח סגנון אחר, שמבחינה מסוימת עזב את האלוהות, ועבר לתפיסה שתופסת את העולם כמארג קוסמי אחיד, כולנו שותפים לאותה הויה – האדם, החי, הצומח ואולי גם הדומם. התפיסה המזרחית, כפי שמבטאת בהינדואיזם, בודהיזם ושאר הדתות מהאיזור, מתמקדת בעולם כפי שהוא, ראיה נכונה שלו תגלה לנו את מהותו הפנימית, שייתכן והיא ריקה (מאיה) או שהיא חלק מאחדות שלמה, שמקורה באותו חומר ראשוני (ברהמן), שמתגלה רק לעינינו בצורות שונות. האלילים בתפיסה ההינדואית אינם כחות נבדלים ונפרדים, אלא חלק מאחדות רחבה יותר. על פי זה,ההינדואזים עמוד בין פוליתאזים למונותאיזם, מעין פנתאיזם, הרואה בטבע התגלות אלוהית.

מירצ'ה אליאדה מבחין בין האמונות המסורתיות לאמונה המונותאיסטית. לטענתו, עד היהדות, היה העולם סובב כגלגל, כל דבר, לתפיסת הפגאני, כבר קרה, ויקרה שוב ושוב. סערת הברקים היא מלחמה בין האלים שפעם ראשונה התחוללה בבריאת העולם, ומאז היא חוזרת ונגלית שוב ושוב. בכל ראש שנה העולם שב ונברא, כל חתונה היא הד לחתונה קוסמית בראשיתית, וכל מאבק אנושי הוא מקבילה ארצית למאבק שמימי. לראיית עולם זו, אין עבר ואין עתיד, יש רק הווה מתמשך החוזר על עצמו. החידוש של היהדות הוא משני הצדדים – יש היסטוריה, ויש עתיד המכוון לגאולה. העולם נברא למטרה מסוימת, וככזה הוא מתחיל בנקודה אחת, ויסתיים בגאולה הסופית, שאחריה לא יהיה דבר. דורשי רשומות אף יטענו שבראשיתה של העברית כלל לא היה זמן הווה, ולכן צורות שונות של עבר ועתיד התפחתו - אשמור, שמרתי, תשמורנה וכו', אך להווה ציון הזמן הוא כציון התפקיד – שומר, ללא גוון בצורות השונות – אני שומר, הוא שומר, הם שומרים, הן שומרות. לפגאני הזמן היחיד שקיים הוא זמן ההווה, ולכן המוות לא מפחיד אותו, אחרי מותו העולם יסתיים, או שהוא יוולד שוב, במהלך תנועת הגלגל החוזר, המוות ידוע – כבר היה ועוד יהיה, והידוע לא מפחיד. המונתאיסט לא פוחד מהמוות מסיבות אחרת – ראשית, לידתו ומותו הם חלק מרצף אחד, בעל מטרה, שיביא לגאולה, ועמה לחיים חדשים. שנית, הקיום לא מוגבל רק לעולם החומרי, אלא יש אל העומד מעליו, וממילא יש גם עולם עליון, המכונה עולם הבא, ונשמות המתים חיות שם. גם איש המזרח מאמין בגלגל, ובמיוחד בגלגול הנשמות, ואמנם המוות לא מפחיד אותו, אך נקודת מבטו אינה מרוכזת בו בעצמו, אלא בעולם כולו, והתנועה החוזרת מייאשת אותו. הפגאני לא חושב על החיים אחרי מותו, ההווה הוא היחיד שקיים, בו זמנית קדימה ואחורה, אך המזרחי חושב על העולם כולו, שימשך אחרי מותו, בלידה מחודשת, בהזדקנות ובמיתה נצחיים. החיים הפרטיים, החוזרים ונשנים, מלאים סבל תמידי, וכל התנועה המזרחית מכוונת למטרה אחת – בריחה מהעולם המשתנה, בריחה מהסבל.

למעשה הגישה המונתאיסטית לא מדברת על עבר ועתיד, אלא עבר קוסמי טהור, שמסיבות שונות נתחלל ונפגם, והעולם מתקדם כל הזמן לעבר העבר הזה. הגאולה היא שיבה לגן העדן, למקום שאין בו מוות, שאין בו שנאה. שוב ישעשע יונק על חור פתן בהרמוניה וללא איבה, שוב לא ימשול הבעל באישה, אלא היא תקרא לו אישי ויחד יחיו כשוים. עד 'העבר העתידי' שומרים שני מלאכים על דרך עץ החיים ולהט החרב המתהפכת בידיהם, אך טעימה קטנה אפשר לחוות בכל זאת – בבית המקדש אפשר להרגיש קצת גן עדן, בשבת אפשר להרגיש קצת גאולה, בסוכות אפשר לטעום מעט מהסעודה המוכנה לצדיקים בסוכת עור הלוויתן. דורשי הרשומות מוסיפים ואומרים שבעברית המילים לעבר ועתיד הפוכות מאיך שבימנו תופסים אותן – ה'קדום', הזמן שהיה 'קודם' וימי ה'קדמוניות' מקורם ב'קדימה' וב'קדם' (מזרח, שהמפות היו מכוונות כלפיו), ואילו ה'מאוחר' בזמן, שמגיע 'אחרי' – 'אחרית' הימים, שורשו ב'אחור' ובים ה'אחרון' (הים המערבי, שהיה כמובן 'מאחורה'). ההתקדמות התמידית היא לימים הקדמונים, לעבר.

נקודה חשובה המבדילה בין המונותאיזם לפגאניות היא בהתייחסות למאגיה. הדרך היהודית להשפיע על העולם היא בתפילה, בקשה מהבורא ותחינה כלפיו שיפעל בדרך זו או אחרת, אם רצונו בכך כמובן. אך המאגיה והשאמניזם לוקחים את האלילים ואוזקים אותם בצוארם – 'עשו כרצוני שדים ורוחות, משביע אני אתכם', 'עשו כרצוני אף כנגד רצונכם, אך כנגד המוסר הטבעי', 'פגעו בשונאי, הטו את לב האשה לאהבתי, תנו לי עושר'. הבקשה המונתאיסטית כפופה למוסר, כפופה לרצון האל ונעשית רק בעזרתו ובמצוותו, ואילו המאגיה הפגאנית משתמשת באל וכופה עליו את רצונה. על כן לא זקוקה המאגיה ליותר מטקס מכני, המפעיל את הכחות הנכונים בעולם המטא פיזי למטרה הנבחרת, ואילו המתפלל נדרש לכוונת הלב, לעבר נקי מחטא, ולסיבה מוצדקת. לפעמים יבוא עובד האלילים ויפתה את האל בשוחד של אוכל – קרבנות, ובעונש אם יסרב – הרעבה. כמובן שבגישה המונותאיסטית תפיסת הקרבנות שונה לגמרי. האליל הפגאני נראה כמו בן אדם, יש לו תכונות של אדם, ולכן גם שבוי בצרכים האנושיים של אוכל ושינה (גלגמש הביא מבול לעולם כי הפריעו לו לישון). האל המונותאיסטי חסר צורה ודמות, נעלה מעל כל תכונה ומגרעת אנושית, ולכן גם הקרבנות לא משמשים לו כמאכל.

[לא אדון במשמעות הקרבנות במסורת היהודית. להלן רשימה חלקית של מקורות בנושא: רס"ג – הנבחר באמונות ודעות. מאמר שלישי פרק י'. רמב"ם מורה נבוכים, חלק ג' פרק כו, לב, מו. בהבנת דברי הרמב"ם – ויקרא רבה כב ח לעומת הריטב"א בספר הזכרון על פרשת ויקרא. רמב"ן בפירושו לתורה, ויקרא א' ט'. כוזרי מאמר א' צט, ב' כה-כו. ספורנו ויקרא א ב. מהר"ל גבורות ה' ס"ט. רש"ר הירש שמות כ' כא, בראשית לא. הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א' פסקה תתכ"ו, תשס"ג-ד, קובץ ו' פסקה צא]

עבודת האלילים, בהתייחסותה לאדם, ולאליל שנברא בדמותו, מקיימת את פולחניה בהזדקקות לצרכים האנושיים. ביוון עבדו את דיוניסוס באורגיות מיניות, ובמסופוטמיה עבודת בעל פעור היתה כרוכה בהפיכת המזבח לשירותים ציבוריים. במזרח לעומת זאת, בחלקים הלא פגאניים, נדמה ואין כלל מושג של עבודה, או שהאל איננו קיים, או שהוא קיים, אבל גם ההר והעץ קיימים, ואף אחד לא יתן להם מנחה. העבודה הרוחנית המזרחית היא עבודה עצמית, מול העולם, מתוך מטרה להבין אותו לעומק ולהשתלב עמו.

גלגולה העדכני של הפגאניות קיים דווקא במדע המודרני. אולי ההגדרה תהיה 'תפיסה אנתרופוצנטרית שפופה', האדם במרכז, לא כי הוא מעל העולם, מעל האלים, לא! הוא במרכז כי הוא היחידי. אין מסביב דמויות משמעותיות שראוי להגיע אליהם, הפגאני ברא את הכחות שסביבו, ובאופן עלום הוא גם מודע לכך. זמן עבר וזמן עתיד אינם בתודעתו, רק הוא ובני ביתו. כך אומר גם איש המדע – 'אין אלים, אין משמעות לחיי, אמות ולא תשאר ממני שארית. היקום ריק, העולם כולו חומר. בודד אני, יחידי וערירי'. זה שורשה של הבעיה האכזיסטנציאליסטית, וההתמודדות עמה מעבר למכתב זה. לא סתם, רוצח האל, ניטשה, חוזר במובנים שונים לדת הטבעית הפגאנית. לא סתם מתחדשות היום הכתות הנאו-פגאניות, השאמניסטיות, ואולי אפשר לצרף לרשימה גם את הנודיסטיות. את האלילים שברא האדם הנאור – האידאולוגיות, הלאומים, מנפצת ההגות המודרנית, ולכל היותר מייחסת להם את המשמעות הסובייקטיבית האבסורדית, הפוסט מודרנית.

בסיכומו של עניין, עולם הדת מתחלק לשלוש : המונותאיזם, המדגיש את האל. הדתות המזרחיות שמדברות על העולם, והפגאניות, הסובבת סביב האני – אלים בדמות אדם, אין עבר ועתיד, שלטון על כחות הטבע ועבודה דרך הצרכים האנושיים.

אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו, אפשר לגשת לכותרת – 'על שלוש מדיטציות'.

מדיטציה פירושה - תרגול מעשי לפעולה על הנפש. מסורות שונות התפתחו ברחבי העולם, מהודו וסין עד איזורי האסלם והנצרות. המסורת המונותאיסטית של עבודה רוחנית עסוקה בניסיון מתמיד

להכרת האל. הסופים המוסלמים למשל חוזרים על המנטרה 'לא אללה אלה אללה' – 'אין אלוהים אלא האל'. ביהדות לא קיימת מסורת מבוססת של טכניקה מעשית להכרה רוחנית, אך לנגד עיני המאמין עומד הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. רבי אברהם אבולעפיה, נקט בטכניקה של ציור אותיות שם ה', ואולי צריך לציין בהקשר זה את עולם הכוונות הלוריאני. רבי אברהם בן הרמב"ם טוען שכל הטכניקות של הסופים מקורן בבני הנביאים המקראיים, ובפעולותיהם להשגת רוח הקדש. בחלקים מסוימים של החסידות פתחו את ההתבוננות, כמעשה רוחני מדיטטיבי. לעומת המונותאיזם, המסורת המזרחית 'עושה מדיטציה' על העולם, ההתמקדות היא בסובב, בגוף החומרי, בתחושות, במראות ובצלילים. ההתמקדות בעולם תביא להעלמותו ולהעלמות הסבל, ותוביל להבנה מעמיקה בהויה המציאותית. המדיטציה וההתקדמות הרוחנית תשחרר את האדם מהעולם השקרי, המחזורי עד אין סוף, אל עולם האמת – נירואנה. איני מכיר מסורת מדיטטיבית פגאנית, אך אולי אגייס לצורך כך נציג מודרני, המיסטיקן גורדייף. אם אמרנו שבמזרח העיקר היה העולם, והמדיטציה היתה עליו, ובמערב המוקד הוא באלוהות, ועל כן גם המדיטציה הרלוונטית היא כלפי האל, אזי בתפיסה הפגאנית המדיטציה צריכה להיות ממוקדת ב'אני'. כך חידש גורדייף (שהושפע מהמסורת הבודהיסטית והסופית של מרכז אסיה) : המודט יתמקד תמיד בהכרה שקיים איזה 'אני', וכך יגיע לגאולה העצמית והעולמית.

שלושת המדיטציות נראות כסותרות זו את זו – המתבוננן בעולם סופו שיגיע לאיבוד זהותו העצמית, הנזיר הבודהיסטי מאבד את אישיותו היחידאית ומתמזג בעולם, החקירה המתמדת של העולם גורמת להבנה שגם האני הוא עוד פרט בעולם, ולא חלק נפרד ומיוחד. אם כן העולם מנצח את האני. התבוננות ב'אני', כפי שתיקן גורדייף, תוביל לידי שלילת האלוהות, אדם שעסוק בעצמי, אדם אלילי ואיש המדע המודרני, מאבד את הסביבה, הכל נמדד על פי ההבנה הסובייקטיבית, והמדיטציה הממוקדת באדם עוורת לאל הטרנסנדטי. אם כן – האני מנצח את האל. ואילו הגישה המונותאיסטית הקיצונית, השמה יהבה אך ורק על האל, משכיחה את העולם – המוסר קיים רק משום הצווי האלוהי, העולם קיים רק מכח האל, וההתבוננות באל יכולה להביא לגישה פנתאיסטית – העולם והחומר הם האל, או לגישה הפוכה – אין עולם כלל. אם כן – האל מנצח את העולם.

כמו אבן נייר ומספריים (אבן ג'וק לירושלמים), כך מסודרות שלוש המסורות, שלוש המדיטציות : עולם מנצח אני מנצח אלוהים מנצח עולם מנצח אני מנצח... וחוזר חלילה.

זו התפיסה המבדילה, המפרידה. אך דרכנו איננה זו. נלך לאור דרכו של הרב קוק, השואבת כחה וניחוחותיה מכל עם ואומה. נלך על פי מסורת החסידות המזקקת את הניצוצות שנפלו לעולם.

בשורש הדברים אין שלוש המדיטציות סותרות אחת את השנייה, להיפך, הן משלימות ומזקקות זו את זו. ההתבוננות המונותאיסטית באל, ובאחדותו, מוליך בדרך הישרה להבנת מושג 'צלם אלוהים', ולהבנת בריאת האדם ומקומה ותפקידה בעולם הנברא, כלומר בלשוננו - אלהים מוביל לאני. המדיטציה על ה'אני', מבית מדרשו של גורדייף, היא היא המובילה להבנת מושג ה'אחר' – כשם שאני מכיר את נשמתי, ואינני אוטומט חסר בינה עשוי חומר, כך גם העומד מולי. ובדרך זו, לאחר השגת המעלות וההתקדמות הנדרשת יובנו גם בעלי החיים, הצמחים, ואז אולי העולם כולו. זו מידת החמלה שהטיף לה האר"י, בהמנעו מפגיעה ביתוש קטן, והרב קוק, שגער בתלמיד שקטף צמח להנאתו. אני מוביל לעולם. המדיטציה המזרחית, המתמקדת בעולם, תוביל, על פי הפסוק "שאו מרום עינכם וראו מי ברא אלה", להכרת הבריאה כמעשה ידי האל, רק מי שמתבונן לעומק הדברים רואה את גדולתם, כך חש הביולוג בהביטוי בחיידק במיקרוסקופ, וכך חש האסטרונום עת רואה הווצרותה של גלקסיה אדירה. מילים כמו 'תלת מימד', 'מוזיקה', 'יופי', 'ראייה', נשמעות שגרתיות ביום יום, אך מי שיתבונן בכל תופעות היקום לעומק יבין את גדולת בוראו – בורא העולם. ההבנה אינה רק אינטלקטואלית, ההכרה העמוקה היא חוויתית -  עולם מוביל לאלהים.

והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו:  בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ -- מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוהים--לאל חי" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב').